החלטה בתיק רע"פ 11677/05

1.        המבקש עמד לדין בפני בית-משפט השלום בירושלים, באשמת ביצועם של מעשים מגונים בשישה קטינים, שטרם מלאו להם 14 שנים, מעשים המהווים עבירות לפי סעיף 384(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בנסיבותיו של סעיף 345(א)(3) לחוק.

2.        נוכח אופיין של העבירות וגילם הצעיר של המתלוננים, נגבו עדויותיהם של הקטינים באמצעות חוקר ילדים, כמתחייב מהחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: "החוק"). עם זאת, העידו בבית-המשפט ארבעה מהקטינים, אולם לנוכח העובדה כי גרסתם של שני הקטינים האחרים הובאה מפיו של חוקר הילדים, היו עדויות אלו טעונות סיוע, כמתחייב מסעיף 11 לחוק. סיוע זה מצא בית המשפט בעדותם של הקטינים האחרים אשר הופיעו בפניו.

3.        בסופו של יום, מצא בית-משפט השלום את עדויותיהם של חמישה מן המתלוננים מהימנות, ובעקבות כך הורשע המבקש בחמישה מתוך ששת האישומים שיוחסו לו. מן האישום הרביעי, אשר להוכחתו הוגשה עדות הקטין באמצעות חוקר ילדים, זוכה המבקש מחמת הספק. בעקבות ההרשעה, נגזרו למבקש שנתיים מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננים בסכום כולל של 50,000 ש"ח.

4.        כנגד פסק דינה של הערכאה הראשונה הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי, בעוד שהמשיבה ערערה כנגד קולת העונש. בערעורו טען המבקש, בין היתר, כי לא ניתן היה לראות את עדויות הקטינים שהעידו בבית-המשפט כראיות סיוע, הואיל והמתלוננים בתיק היו הם בני שלוש משפחות הקשורות זו בזו בקשרי משפחה וידידות, ועל כן מהימנותן מוטלת בספק. עוד נטען, כי בית-משפט השלום שגה כאשר הסתמך על חוות-דעתו של חוקר הילדים לעניין מהימנות הקטינים שהעידו בפניו, שעה שהיה בכוחו להתרשם מהקטינים באופן ישיר ובדרך בלתי אמצעית.

5.        בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ד' חשין והשופטים ע' חבש וי' שפירא), בפסק דין מפורט ומנומק בהרחבה, החליט לזכות את המבקש, מחמת הספק, מן האישום השני, משום שבעדות שגבה חוקר הילדים מן המתלוננת באישום זה, נמסרו פרטים אליהם לא נדרש החוקר, ושהיו, לטעמו של בית-המשפט, משוללי הגיון. לאור זיכויו של המבקש מן האישום השני, נקבע כי אין עוד צורך להידרש לטענות בדבר ראיות הסיוע ביחס לאישום זה. המבקש זוכה גם מחלק מפרטיו של האישום החמישי. יתר חלקי ההרשעה נותרו על כנם, אף שבית-המשפט המחוזי ראה להעיר כי:

"יש לכאורה ממש בטענה זו של המערער, שכן ... מוטב היה להימנע מלכתחילה מלקבל את העדות [של חוקר הילדים] בנושא המהימנות ... מכל מקום, מאחר שבית-המשפט נימק מדוע הקטינות שהעידו לפניו מהימנות ... אין בטענה זו כדי לבטל את התרשמותו של בית-המשפט, וממילא, כאמור, שיקולי ההיגיון דווקא תומכים ברובם בהתרשמותו ולא סותרים אותה" (עמ' 35 ואילך לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי).

           כפועל יוצא מזיכויו של המבקש מן האישום השני ומחלקים מן האישום החמישי, הועמד העונש על 20 חודשי מאסר, והפיצוי הופחת לסכום של 40,000 ש"ח. המאסר על תנאי נותר על כנו.

6.        המבקש עותר לקבלת רשות ערעור, וזאת על יסוד הטענות שהעלה בפני בית-משפט קמא, עליהן הוא מוסיף את הטענה לפיה במהלך הדיונים שקדמו להכרעת-הדין,  הזכירה המשיבה, שלא כדין, את עברו הפלילי. בכך, טוען המבקש,  נגרם לו עיוות-דין.

7.        דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור אינה ניתנת על דרך הכלל, אלא רק מקום בו הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש. הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה מעין זו. אדרבא, חרף הכסות המשפטית בה הלביש המבקש את בקשתו, בסופו של דבר אין מדובר אלא בהשגות בשאלות של עובדה אשר נדונו והוכרעו בפני שתי ערכאות, ולא מצאתי כי הוכחו טעם או עילה ללבנן בשלישית.

           הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעכב את ביצועו של העונש.

           ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשס"ו (25.12.2005).

                                                                                                    ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: